מפעל הסיכות מפורסם, בעיית הערך לא: מה אדם סמית באמת תרם למי שמודד שווי?

העמוד המצוטט ביותר בתולדות הכלכלה הוא כנראה בית המלאכה לסיכות. עשרה עובדים עניים, שמונה עשרה פעולות נפרדות, קרוב לחמישים אלף סיכות ביום. הוא פותח את עושר העמים, הוא מופיע בכל ספר מבוא, והוא גם הדוגמה שגורמת לרוב הקוראים לחשוב שהם יודעים מה יש בספר.

ארבעה פרקים אחר כך, בעמוד 26, סמית מנסח בעיה אחרת לגמרי. היא פחות מצוטטת, והיא קרובה הרבה יותר לעבודה היומיומית של כל מי שצריך לקבוע כמה משהו שווה.

המחיר הריאלי והמחיר הנקוב

השאלה שסמית מניח על השולחן בפרק החמישי היא מה בעצם עולה לנו דבר. תשובתו: המחיר האמיתי של כל דבר הוא הטורח והמאמץ הכרוכים בהשגתו. מה שאנחנו משלמים בכסף הוא המחיר הנקוב בלבד, והוא אינו אותו דבר.

ההבחנה הזאת נשמעת פילוסופית עד שמבינים מה היא עושה לסדרת נתונים. אם מודדים את מחירו של דבר לאורך זמן בכסף, מודדים בבת אחת שני דברים שמשתנים: את הדבר, ואת הכסף. כאשר שניהם זזים, סדרת המחירים לא אומרת מי מהם זז.

לסמית זו לא הייתה הערה תיאורטית. הוא כתב בתקופה שבה השינוי הזה היה גלוי לעין: הכסף שהגיע מאמריקה במאות שקדמו לו שינה את ערכו של הכסף עצמו באופן שאפשר היה להבחין בו בתוך חיי אדם. הוא מקדיש לעניין חלק נרחב מהפרק, ובוחן את ערכו של הכסף לאורך ארבע מאות שנה.

איזה סרגל מודדים בו

מכאן הוא מגיע למסקנה המעשית, והיא זו שהופכת את הפרק לרלוונטי. אין סרגל מדידה אחד שמתאים לכל טווח. להשוואות ארוכות, על פני דורות, סמית מעדיף למדוד בתבואה, משום שערכה הריאלי משתנה פחות לאורך תקופות ארוכות. להשוואות קצרות הוא מעדיף למדוד בכסף, שיציב יותר בטווח הקצר.

זו, במילים של 1776, בעיית מספר האינדקס. הבחירה בסרגל אינה טכנית ואינה ניטרלית, והיא נגזרת מהטווח שמודדים בו. כל קביעה על ערך ריאלי מכילה בתוכה בחירה כזאת, גם כשהיא לא מוצהרת, ולרוב היא לא מוצהרת.

הנקודה הזאת חוזרת כאן כל הזמן בלבוש מודרני. היא מה שעומד מאחורי השאלה למה העלאה של תקציב צהריים מ-61 ל-94 שקל לא קונה לעובד יותר אוכל, והיא גם מה שמסביר למה הטלוויזיה מוזלת והתספורת מתייקרת באותו מדד עצמו. מי שעובד עם מחשבון כוח קנייה מבצע בכל שאילתה את הבחירה שסמית תיאר, גם אם המחשבון עושה אותה בשבילו.

הסטייה הארוכה שאיש לא קורא

בתוך הספר הראשון, בפרק על דמי החכירה, סמית עוצר את הטיעון ומכניס חיבור שלם בתוך חיבור: בחינה של השתנות ערכו של הכסף לאורך ארבע המאות שקדמו לו. זהו החלק שהקוראים מדלגים עליו, והוא גם החלק שמסגיר מה הוא באמת ניסה לעשות.

סמית אוסף שם סדרות של מחירי תבואה מתקנות, מחשבונות של מנזרים ומרישומי שווקים, מנסה ליישב ביניהן, ומודה שוב ושוב במקומות שבהם הנתון אינו אמין. הוא מבחין בין תקופות שבהן המחיר הנקוב עלה מפני שהסחורה התייקרה, ובין תקופות שבהן הוא עלה מפני שהכסף הוזל. במילים של היום: הוא מנסה להפריד בין שינוי ריאלי לשינוי נומינלי, בלי מדד מחירים, בלי נתוני ממשלה ובלי מושג סטטיסטי של מדגם.

התוצאה אינה מדויקת, והיא גם לא יכולה להיות. מה שחשוב הוא שהוא לא מתעלם מהבעיה ולא פותר אותה בהנחה. הוא מתאר את הקושי, מודד מה שאפשר, ומסמן במפורש היכן הוא אינו יודע. זו עמדה מתודולוגית, ולא נימוס.

מה זה אומר בפועל

ההשלכה המעשית פשוטה, וקל להתעלם ממנה. כל אמירה על ערך ריאלי דורשת שלוש הצהרות: באיזה סרגל נמדד, לאיזה טווח הוא מתאים, ומה היה קורה לתוצאה בסרגל אחר.

הפער בין מדדים אינו שולי. השוואה של אותו תזרים עצמו מול מדד מחירים לצרכן, מול מדד שכר ומול מדד מחירי דיור תיתן שלוש תשובות שונות לשאלה אם הערך נשמר, ולעיתים גם תשובות הפוכות בסימן. הבחירה בין השלושה אינה טכנית אלא נגזרת מהשאלה ששואלים: אם רוצים לדעת מה אפשר לקנות, מדד לצרכן; אם רוצים לדעת מה מעמדו היחסי של אדם, מדד שכר; אם רוצים לדעת אם הנכס שמר על כוחו מול נכסים מתחרים, מדד הנכסים.

סמית הגיע בדיוק לשם. הוא לא בחר סרגל אחד, הוא קבע שהסרגל נגזר מהטווח ומן השאלה, וזו עדיין התשובה הנכונה.

ממה מורכב מחיר, ולאן הוא חוזר

שני הפרקים שאחריו ממשיכים ישר לעניין. בפרק השישי סמית מפרק את המחיר לשלושה רכיבים: שכר עבודה, רווח על ההון ודמי חכירה על הקרקע. כל מחיר בשוק מתחלק, בסופו של דבר, בין שלושת אלה.

בפרק השביעי הוא מבחין בין המחיר הטבעי ובין מחיר השוק, וטוען שמחיר השוק נמשך אל המחיר הטבעי. זו אחת האמירות המוקדמות ביותר על התכנסות, והיא ההנחה שעומדת מתחת לכל טענה על מכפיל שיחזור לנורמה שלו.

מה שמעניין הוא שסמית מפרט גם מתי זה לא עובד. ההתכנסות מופרעת כשיש מונופול, כשסוד ייצור נשמר, כשרגולציה חוסמת כניסה של מתחרים, או כשהיצע הגורמים אינו יכול לזוז מהר מספיק. כלומר הוא מנסח את ההנחה ואת תנאי הכשל שלה באותה נשימה. זה יותר ממה שנהוג לעשות בחלק לא קטן מהמודלים שמשתמשים בהנחה הזאת היום.

יש כאן גם הערה על אופן העבודה. סמית אינו מציג את ההתכנסות כחוק אלא כנטייה, ומקדיש יותר מקום לתנאים שמפירים אותה מאשר לתנאים שמקיימים אותה. מי שקורא את הפרק השביעי בשלמותו מגלה שרובו עוסק בחריגים.

איפה זה נוגע להערכת שווי

ההבחנה בין ריאלי לנומינלי אינה נחלת ההיסטוריה הכלכלית. היא כלל עבודה בסיסי בכל מודל שמשתרע על יותר משנה אחת, והפרתה היא אחת הטעויות הנפוצות שקשה לראות בעין.

הכלל הוא שהתזרים ושיעור ההיוון חייבים להיות באותם מונחים. תזרים נומינלי מהוון בשיעור ריאלי מנפח את התוצאה, ותזרים ריאלי מהוון בשיעור נומינלי מכווץ אותה. בטווח של שלוש שנים זו סטייה קטנה. בטווח של עשרים שנה, או בערך שייר שמהווה את רוב השווי, זו טעות שמשנה את התשובה בעשרות אחוזים.

הכשל השכיח אינו בחירה שגויה אלא ערבוב לא מודע: תחזית הכנסות שנבנתה בשקלים של היום, עם עלויות שגדלות לפי אינפלציה חזויה, מהוונות יחד בשיעור אחד. גם שיעור הצמיחה לטווח ארוך בערך השייר הוא מקום שבו ההבחנה נשמטת, משום שקל לרשום מספר ולא לציין באיזה מונחים הוא נקוב.

סמית לא ראה גיליון אלקטרוני, אבל הוא ניסח את הדרישה: לפני שמשווים שני סכומים משתי נקודות זמן, צריך לומר במה הם נמדדים. מי שלא אומר, מדד שני דברים והציג אחד.

מה היה בעברית ומה לא

כאן נדרשת הבהרה, כי קל להבין לא נכון. כל מה שתואר עד כאן נמצא בספר הראשון, וספר ראשון כבר היה זמין בעברית. התרגום שיצא בהוצאת מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה כולל את ספרים א עד ג, 384 עמודים, ובתוכם גם פרקים ה עד ז.

מה שלא היה זמין הוא המחצית השנייה. עושר העמים בנוי מחמישה ספרים, והכרך המשלים לא יצא מעולם. ספר ד וספר ה, שהם קרוב למחצית מהחיבור, לא תורגמו לעברית.

בספר ד נמצא הניתוח של המרקנטיליזם: מכסים, הגבלות ייבוא, פרמיות ייצוא, החזרי מכס, הסכמי סחר מועדפים וכלכלת המושבות. בספר ה נמצא הדיון בהכנסות המדינה, ובתוכו ארבעת העקרונות שסמית מציע להטלת מסים, והם שוויון, ודאות, נוחות התשלום וחיסכון בגבייה. שם נמצא גם פרק שלם על החוב הציבורי ועל השפעתו על התוצר הריאלי.

מי שעוקב אחרי הוויכוח על מכסים בשנתיים האחרונות, או אחרי הדיון על נטל החוב, יזהה שאלה את הנושאים שמצטטים בהם את סמית לעיתים הקרובות ביותר, ודווקא אותם לא ניתן היה לקרוא בעברית.

המהדורה החדשה

לאחרונה ראה אור תרגום עברי חדש ומלא של עושר העמים, הכולל לראשונה את כל חמשת הספרים. ההיקף הוא 627 עמודים, כולל עשר טבלאות מן המקור, והוא יצא כספר דיגיטלי בפורמטים PDF ו-EPUB במחיר 39 שקלים. בדף הספר אפשר להוריד טעימה חינם.

מי שמחפש בו עצות השקעה לא ימצא. מי שמחפש את המקום שבו נוסחה לראשונה השאלה מה בעצם אנחנו מודדים כשאנחנו אומרים שמשהו שווה סכום מסוים, ימצא אותה בפרק החמישי, ואת ההמשך הפוליטי שלה בשני הספרים שעד עכשיו לא היו כאן.