ב-1960, 94% מהרופאים ועורכי הדין בארצות הברית היו גברים לבנים. האם פתיחת המקצועות לנשים תרמה לצמיחה הכלכלית?

פורסם 18/11/2026

כן, ויש לזה מספר. ארבעה כלכלנים מאוניברסיטת שיקגו ומסטנפורד מדדו כמה מן הצמיחה בתוצר לנפש בארצות הברית בין 1960 ל-2010 נבע מכך שנשים ושחורים נכנסו למקצועות שהיו סגורים בפניהם. התוצאה שלהם, שהתפרסמה ב-2019 בכתב העת Econometrica, נעה בין חמישית לשתי חמישיות מכלל הצמיחה, ורוב רובה שייך לנשים. לפני שנגיע למספרים עצמם, כדאי לראות מאיפה הטיעון בא, מפני שהוא נוסח כמעט במילים האלה מאה וחמישים שנה קודם לכן.

הטיעון, כפי שנכתב ב-1869

ג'ון סטיוארט מיל מוכר היום כפילוסוף, אבל בני דורו הכירו אותו קודם כול ככלכלן. ספרו "עקרונות הכלכלה המדינית" היה ספר הלימוד המקובל באנגליה במשך עשרות שנים. ב-1869 פרסם חיבור בשם "שעבוד הנשים", ובו, לצד הטיעון המוסרי, טיעון של כלכלן.

הנוסח שלו מוכר לכל מי שקרא משהו על סחר חופשי: "איש אינו מבקש מכסי מגן וסובסידיות לטובת נשים. מבקשים רק לבטל את הסובסידיות ואת מכסי המגן שקיימים היום לטובת הגברים." ההגבלות על כניסה למקצוע הן בעיניו מכס, והנפגע ממכס אינו רק מי שנחסם: "מי שקובע שסוג כלשהו של בני אדם לא יהיו רופאים, או לא יהיו עורכי דין, או לא יהיו חברי פרלמנט, פוגע לא רק בהם אלא בכל מי שנזקק לרופאים או לעורכי דין". הלקוחות מקבלים מרחב בחירה צר יותר ותחרות חלשה יותר.

ומכאן הוא עובר לחשבון המצרפי. פתיחת העיסוקים תביא, בלשונו, ל"הכפלת מלאי הכישורים השכליים שעומדים לשירותה הגבוה של האנושות". הכישרון הוא משאב במחסור: "ההיצע של עליונות שכלית מכל סוג קטן היום בכל מקום מן הביקוש". ולכן "ההפסד שהעולם מפסיד כשהוא מסרב להשתמש במחצית מכל הכישרון שברשותו חמור ביותר".

זה היה ניסוח איכותי. מיל לא ניסה לכמת אותו, וגם לא היו לו הנתונים לכך.

המדידה, 150 שנה אחר כך

המאמר "The Allocation of Talent and U.S. Economic Growth", מאת צ'אנג-טאי שיה, אריק הרסט, צ'רלס ג'ונס ופיטר קלינו, נפתח בעובדה שבכותרת: ב-1960, 94% מהרופאים ומעורכי הדין בארצות הברית היו גברים לבנים, וב-2010 רק 62%. הוא מביא גם את סיפורה של סנדרה דיי או'קונור, שסיימה שלישית במחזור שלה בבית הספר למשפטים של סטנפורד, ושהמשרה היחידה שהוצעה לה ב-1952 הייתה מזכירה משפטית. ב-1981 מונתה לבית המשפט העליון של ארצות הברית.

ההיגיון של המדידה פשוט. אין סיבה להניח שהכישרון המולד לרפואה או למשפטים התפלג ב-1960 אחרת בין הקבוצות. אם כך, כשכמעט כל הרופאים שייכים לקבוצה אחת, פירוש הדבר שאנשים מוכשרים מקבוצות אחרות עשו משהו שהם טובים בו פחות, ושחלק מן המשרות אוישו בידי מי שלא היו הטובים ביותר שאפשר היה למצוא. בלשון כלכלנים, הקצאה שגויה של כישרון.

החוקרים בנו מודל של בחירת עיסוק על פני 66 משלחי יד ועוד משק הבית כעיסוק נוסף, והזינו לתוכו נתוני מפקדים מ-1960 עד 2010 על בני 25 עד 54. הם בדקו שלוש קבוצות מול גברים לבנים: נשים לבנות, גברים שחורים ונשים שחורות.

המספרים

  • 41.5% מהצמיחה בתוצר השוקי לנפש בין 1960 ל-2010 מוסברים, במפרט הבסיסי, בירידת החסמים. במפרטים האחרים שנבדקו התוצאה נעה בין 20% ל-40%.
  • 33.8 נקודות אחוז מתוך ה-41.5 שייכות לנשים לבנות. נשים שחורות תרמו 3.7 נקודות, וגברים שחורים 1.2. כלומר כארבע חמישיות מן האפקט הוא כניסת נשים לבנות למקצועות, בעיקר מפני שהן הקבוצה הגדולה ביותר.
  • 36% מול 7.7%. כשמפרקים את האפקט לפי סוג החסם, רובו בא מירידת החסמים בדרך אל ההכשרה, כלומר בחינוך ובקבלה ללימודים, ורק מיעוטו מירידת האפליה בשוק העבודה עצמו.
  • פי 24. זה היה ב-1960 הסיכוי של אישה לבנה לעבוד כמזכירה, יחסית לגבר לבן.
  • 9.9%. בכך היה התוצר גדל אילו הוסרו גם כל החסמים שנותרו ב-2010. לפי החישוב הזה, רוב הרווח כבר מומש.

ההסתייגות שמיל כתב בעצמו

יש במאמר תיקון אחד שמעניין לקרוא לצד הטקסט מ-1869. אישה שלא עבדה בשכר לא ישבה בטלה. היא ייצרה בבית, והייצור הזה אינו נספר בתוצר. לכן חלק מן העלייה בתוצר השוקי הוא מעבר של עבודה מן הבית אל השוק ולא תוספת של ממש. כשהחוקרים סופרים גם את הייצור הביתי, חלקה של הקצאת הכישרון בצמיחה יורד מ-41.5% ל-32.7%.

מיל ראה את זה. מיד אחרי המשפט על ההפסד הוא מוסיף: "נכון שהכוח השכלי הזה אינו אובד כולו. חלק ניכר ממנו מושקע, והיה מושקע בכל מקרה, בניהול הבית". את התועלות האלה, הוא כותב, "יש לנכות" מן הרווח הצפוי. ומצד אחר יש להוסיף לחשבון את מה שהתחרות תעשה לגברים, "ההכרח שיוטל עליהם להיות ראויים לבכורה לפני שיוכלו לצפות לקבל אותה".

גם את ההבחנה בין שני סוגי החסמים אפשר למצוא אצלו. חלק מן התוספת, הוא כותב, יושג "בזכות חינוך אינטלקטואלי טוב ושלם יותר של נשים", עוד לפני שמדברים על פתיחת המשרות עצמן. המאמר מ-2019 מצא ששם נמצא רוב הכסף.

מה לא נובע מכאן

המספר 41.5% הוא תוצאה של מודל, והוא רגיש להנחות. הטווח שהחוקרים עצמם נוקבים בו, 20% עד 40%, רחב. הוא גם אינו אומר שכל הגדלה של גיוון מגדילה תפוקה. הוא אומר דבר צר יותר: כשחוסמים אנשים מעיסוק שהם טובים בו, מישהו משלם, ואפשר להעריך כמה. על השאלה הקרובה, מה קורה בתוך ארגון יחיד, כתבנו בסיכום המחקר על גיוון וביצועים ארגוניים.

מי שרוצה לקרוא את הטיעון המקורי במלואו ימצא את עיקרו בפרק הרביעי של "שעבוד הנשים", שיצא עכשיו בתרגום עברי חדש לפי המהדורה הראשונה מ-1869, 73 עמודים. ועל כלכלן קלאסי אחר, שמצטטים אותו יותר משקוראים אותו, כתבנו כאן במפעל הסיכות מפורסם, בעיית הערך לא.

שתף: