1.2 טריליון שקל נוספו לתיק של הציבור. אז למה אף אחד לא מרגיש עשיר יותר?

בסוף הרבעון הראשון של 2026 עמד תיק הנכסים הפיננסיים של הציבור בישראל על כ-7.5 טריליון שקל. בתוך שנה אחת הוא תפח בכ-19 אחוזים, תוספת של כ-1.2 טריליון שקל, והוא מגיע היום לכ-350 אחוזים מהתוצר. בישראל חיים 3,029,300 משקי בית. חלוקה פשוטה של התוספת ביניהם נותנת כ-396 אלף שקל למשק בית, בשנה אחת, פי 2.3 בערך מהשכר הממוצע השנתי במשק.

באותה שנה עצמה גדלה הצריכה הפרטית ב-2.9 אחוזים בלבד, פחות מקצב הגידול של 2024.

זו לא סתירה מקרית ולא עיוות סטטיסטי. זה בדיוק הפער שהמחקר הכלכלי מודד כבר עשרות שנים תחת השם "אפקט העושר", ובישראל יש לו מספר מדויק. הוא קטן בהרבה ממה שהכותרות מרמזות, וההסבר שלו לא נמצא בפסיכולוגיה של הצרכן אלא במבנה התיק עצמו.

קודם כול, המספר שלא מתחלק

החלוקה ל-396 אלף שקל למשק בית היא חישוב נכון מבחינה אריתמטית וחסר משמעות מבחינה כלכלית, משלוש סיבות שכדאי להכיר לפני כל דיון בעושר של הישראלים.

ההסתייגות	מה היא אומרת
"הציבור" אינו משקי הבית	בהגדרת בנק ישראל, תיק הנכסים של הציבור כולל את משקי הבית וגם את המגזר העסקי, חברות ריאליות וחברות פיננסיות כאחד. הוא אינו כולל את הממשלה, את בנק ישראל, את הבנקים ואת תושבי החוץ. חלק מהטריליון ומאתיים המיליארד הוא מזומן וניירות ערך של חברות, לא של אנשים
ממוצע, לא חציון	התיק מרוכז מאוד. משק בית חציוני מחזיק בעיקר קרן פנסיה ופיקדון, וכמעט לא מחזיק מניות באופן ישיר. העשירונים העליונים הם שמחזיקים את רוב הרכיב שעלה
19 אחוזים נומינליים	האינפלציה בישראל עמדה על 2.6 אחוזים ב-2025. שתיים וחצי נקודות מתוך התשעה עשר הן שמירה על הערך ולא התעשרות

אבל גם אחרי שמנכים את שלוש ההסתייגויות האלה נשארת עלייה אמיתית ומשמעותית בעושר הפיננסי. השאלה המעניינת היא כמה ממנה מגיעה לחיים עצמם.

1.2 אגורות

בחטיבת המחקר של בנק ישראל נאמדה פונקציית הצריכה הפרטית בישראל על נתונים רבעוניים משנת 1995 ואילך. המסקנה המספרית שם היא אחד הנתונים המועילים ביותר שיש למי שמנסה להבין מה קורה למשק כשהבורסה עולה.

מקור ההכנסה או העושר	גמישות ארוכת טווח	נטייה שולית לצריכה
תמורה לעבודה (שכר)	כ-0.3	כ-35 אגורות לכל שקל
נכסים פיננסיים נטו	כ-0.2	כ-1.2 אגורות לכל שקל
נכסי דיור	חיובית	חלשה יותר, ובמובהקות נמוכה יותר

שקל של משכורת מזיז את הצריכה פי עשרים ותשעה יותר משקל של עושר פיננסי. זה לא באג במודל. שכר הוא זרם, הוא חוזר בכל חודש, ואפשר לבנות עליו התחייבות קבועה. עושר פיננסי הוא מלאי, הוא יכול להיעלם באותה מהירות שבה הופיע, ורוב האנשים מתייחסים אליו בהתאם.

כשמחילים את המקדם הזה על התוספת של השנה האחרונה מקבלים את סדר הגודל האמיתי של החגיגה: 1.2 טריליון שקל כפול 1.2 אגורות לשקל הם כ-14 מיליארד שקל של צריכה נוספת בשנה. מחולק לכל משקי הבית בישראל, ולפי אותה חלוקה נאיבית שפתחנו בה, מדובר בכ-4,700 שקל לשנה, כלומר כ-390 שקל בחודש.

זה הפער בין הכותרת לארנק: 396 אלף שקל על הנייר שמתורגמים לפחות ממאה שקל בשבוע. והמספר הזה, אגב, מתיישב היטב עם הערכות שלפיהן בלי עליית הנכסים היה קצב הצריכה נמוך בכ-1.7 נקודות אחוז.

למה בישראל 1.2 ובארצות הברית 3.2?

המחקר האמריקאי המקובל היום, שמודד את השפעת שוק המניות על הצריכה דרך הבדלים בין שווקי עבודה מקומיים, מגיע למספר של כ-3.2 סנט לכל דולר של עושר מנייתי. אומדני סדרות עתיות מצרפיות מגיעים אפילו לכ-6 סנט. בין 1.2 אגורות ל-3.2 סנט יש פער של פי שלושה כמעט, והוא לא נובע ממזג אופי לאומי אלא ממבנה הבעלות.

רכיב	חלקו בתיק	עד כמה אפשר לגעת בו
מזומן ופיקדונות	כשליש	נזיל לחלוטין, אבל כמעט לא עלה בערכו
נכסים בחו"ל	כ-18.5 אחוזים	תלוי איפה הוא מוחזק, וחשוף לשער השקל
מניות בישראל	כ-18.5 אחוזים	הרכיב שעלה הכי הרבה, ומוחזק ברובו דרך גופים מוסדיים
אג"ח ממשלתיות וקונצרניות ואחר	היתרה	משתנה

כמחצית מהתיק כולו מנוהלת בידי גופים מוסדיים. בתוך החלק המוסדי הזה, קרנות הפנסיה הן כ-47 אחוזים, קופות גמל ופיצויים כ-28 אחוזים, ותוכניות ביטוח כ-24 אחוזים. במילים אחרות, הרכיב שעלה הכי חזק בשנה האחרונה יושב בעיקר במכשירים שאי אפשר למשוך מהם כסף לפני גיל פרישה, ובחלקם גם לא אז אלא כקצבה חודשית.

זה ההבדל המהותי מול ארצות הברית. שם משק בית ממוצע מחזיק מניות גם בחשבון ברוקראז' רגיל, יכול ללוות כנגד תוכנית הפנסיה שלו, ובעיקר יכול למחזר משכנתה ולהוציא ערך מהבית. בישראל, הרכיב שעלה נמצא מאחורי שער גיל. החיסכון הפנסיוני הוא מכשיר מצוין לפרישה ומכשיר גרוע במיוחד להרגשת עושר שוטפת, וזו בדיוק המטרה שלשמה הוא תוכנן.

המכשיר היחיד שבאמת שובר את הכלל הזה הוא קרן ההשתלמות, שנעשית נזילה אחרי שש שנים. לא מקרי שהיא גם המכשיר שעליו הישראלים מדברים הכי הרבה.

מה כן השתנה בתיק

הנתון המעניין באמת אינו גודל התיק אלא ההרכב שלו. בסוף 2022 עמד משקלם של נכסי הסיכון, מניות ואיגרות חוב, על כ-39 אחוזים מהתיק. בתחילת 2026 הוא הגיע לכ-48 אחוזים. אחזקות הציבור במניות ישראליות יותר מהוכפלו בתוך שנתיים, זינוק של כ-105 אחוזים. היחס בין התיק לתוצר עלה מכ-285 אחוזים לכ-350 אחוזים.

שלושת המספרים האלה מספרים אותו סיפור משלוש זוויות: התיק לא גדל בעיקר מפני שהישראלים חסכו יותר, אלא מפני שמה שכבר היה בו התייקר. מדד ת"א 125 עלה בכ-28.9 אחוזים ב-12 החודשים שהסתיימו ב-10 בספטמבר 2026, וכ-12.5 אחוזים מתחילת שנת הלוח. עושר שנוצר מעליית מחירים הוא עושר אמיתי לגמרי, אבל הוא גם הפיך לגמרי.

נלווה לכך פרט שמצדיק תשומת לב בפני עצמו: הגידול התרכז במניות מקומיות. ההטיה המקומית בתיק הישראלי גדלה דווקא בשנים שבהן הפיזור הגלובלי היה זמין וזול מאי פעם. גם ברכיב שכן מושקע בחו"ל, כ-18.5 אחוזים מהתיק, התשואה שמגיעה בפועל למחזיק תלויה בשער החליפין לא פחות מאשר בשוק עצמו, נושא שהרחבנו עליו בכתבה על הנכס שאף אחד לא בחר.

הכיוון השני של אותו מקדם

אפקט עושר קטן הוא חדשות רעות כשהשוק עולה וחדשות טובות כשהוא יורד. אם מדד ת"א 125 יחזיר את תשואת השנה האחרונה, ייעלמו מהתיק מאות מיליארדי שקלים, ואותן 1.2 אגורות יפעלו באותה עוצמה בכיוון ההפוך. הצריכה הפרטית בישראל לא תתרסק בעקבות ירידה בבורסה, מאותה סיבה בדיוק שבגללה היא לא זינקה בעקבות העלייה.

אלא שיש כאן שתי הסתייגויות. הראשונה היא שהספרות מוצאת בדרך כלל תגובה חזקה יותר להפסדים מאשר לרווחים, כלומר האסימטריה פועלת לרעת הצרכן. השנייה, והחשובה יותר, היא שהערוצים שבהם עליית השוק כן משפיעה על המשק אינם עוברים דרך הקופה הרושמת.

הכנסות המדינה ממס רווחי הון נעות עם השוק, ובשנה כמו זו האחרונה הן מסתכמות בסכומים שמורגשים בתקציב. גופים מוסדיים שהתיק שלהם תפח מגדילים חשיפה לנכסים לא סחירים. ומעל הכול, משק בית שרואה בדוח השנתי מספר גדול יותר עשוי לחסוך פחות או ללוות יותר גם בלי להגדיל צריכה שוטפת, וזה בדיוק המקום שבו נוצר סיכון שקט: תחושת ביטחון שנשענת על נכס שאי אפשר לממש אותו בשעת צורך.

המספר שכדאי להסתכל עליו

שבעה וחצי טריליון שקל הוא מספר מרשים, והוא מודד משהו אמיתי על עומק שוק ההון בישראל ועל הצטברות החיסכון ארוך הטווח. הוא פשוט אינו מודד כמה עשירים אנחנו מרגישים, ובוודאי לא כמה עשירים אנחנו באמת.

המספר שכן שווה מעקב הוא אחר לגמרי, והוא אישי: איזה חלק מהתיק שלכם יהיה זמין לכם ב-12 החודשים הקרובים, ואיזה חלק נעול עד שתגיעו לגיל שבו תוכלו למשוך אותו. משק בית שהתיק שלו תפח ב-30 אחוזים אבל 80 אחוזים ממנו נעולים בקרן פנסיה, וכנגדו עומדת משכנתה בריבית משתנה, לא באמת התעשר השנה במובן שבו אפשר להשתמש בכסף. הוא בעיקר קיבל הבטחה טובה יותר לעוד עשרים שנה.

זו לא סיבה להתאכזב. חיסכון פנסיוני שתופח הוא בדיוק מה שאמור לקרות, וישראל של 2026 נמצאת במצב טוב בהרבה מזו של 2016 בכל הנוגע לנכסים הפיננסיים של הציבור. אבל כדאי לקרוא נכון את מה שקרה: לא התעשרנו ב-396 אלף שקל למשק בית. מקצת מאיתנו התעשרו הרבה, רובנו התעשרנו קצת ובעיקר על הנייר, וכולנו מחזיקים היום תיק מסוכן יותר ממה שהחזקנו לפני שלוש שנים בלי שאיש שינה שורה אחת בהוראות ההשקעה שלו.

כשהמספר הבא יתפרסם, השאלה הראשונה שכדאי לשאול אינה כמה הוא גדל, אלא איזה חלק מהגידול אפשר להוציא.