כשמשלמים לקבלן על כל חודש מלחמה, הניצחון הופך להפסד עסקי
בשוק שירותים יש מקרה שבו האינטרס של הספק וזה של הלקוח אינם רק שונים, הם הפוכים. זה קורה כשהתמורה נקבעת לפי משך ההתקשרות ולא לפי התוצאה. ברגע שספק מתוגמל על כל חודש שהבעיה נמשכת, פתרון מהיר של הבעיה הוא בשבילו הפסד.
הניסוח הראשון המפורש של הכשל הזה אינו מספרות הניהול. הוא בן חמש מאות שנה, והוא נכתב על שוק הצבאות השכורים של איטליה.
החוזה ששילם לפי זמן
בין אמצע המאה הארבע עשרה ותחילת המאה השש עשרה, המדינות של איטליה לא החזיקו צבאות משל עצמן אלא שכרו אותם. המסמך שעל פיו נעשה הדבר נקרא קונדוטה, ומכאן גם שמו של הקבלן, קונדוטיירה.
החוזה היה חוזה זמן. הוא נקב בתקופה מחויבת ובתקופת אופציה, ובתשלום חודשי לכל יחידת לחימה. החוזה המתועד ביותר שנשמר, זה של פרנצ'סקו ספורצה מפברואר 1439, גם מחייב אותו במפורש "להמשיך את המלחמה, לכל דרישה של הליגה", ומחייב אותו להיות בשדה בתוך שישה שבועות מרגע שקיבל את המקדמה לבנק.
שימו לב למה שאין בחוזה כזה. אין בו תמורה שמשתנה לפי התוצאה. אין בו תמריץ להכרעה מהירה. יש בו תמריץ אחד ברור, להיות בשדה, ולהמשיך להיות שם.
ההאשמה, והיא חוזית ולא מוסרית
מקיאוולי מנסח את זה בפתח "על אמנות המלחמה", ומי שקורא את המשפט במקור האיטלקי רואה שההאשמה שלו מדויקת מאוד. מי שעושה את המלחמה למקצוע, הוא כותב, אינו ניזון ממנה בימי שלום, ולכן הוא נאלץ או לקוות שלא יהיה שלום, או לקחת בימי מלחמה די כדי להתפרנס בימי שלום. ואז המשפט עצמו:
"ומאי הרצון בשלום נולדות התרמיות שהקפיטנים עושים למי ששוכר אותם, כדי שהמלחמה תימשך."
ההאשמה אינה על תאוות בצע ואינה על אופי. היא על הפרה של החוזה כלפי מי שמשלם, מתוך אינטרס כספי מחושב. וזה בדיוק הניסוח שחסר בדיון המודרני, שנוטה לדבר על מוטיבציה ולא על תמריץ.
איך נראית התנהלות שמותאמת לתמריץ כזה
מקיאוולי מונה במקום אחר חמישה מנהגים שהשתרשו בשוק הזה: לא הרגו זה את זה בקרבות אלא לקחו שבויים ושיחררו אותם, לא תקפו בלילה, לא התבצרו, לא יצאו לקרב בחורף, ודחקו את חיל הרגלים עד שלטענתו בצבא של עשרים אלף איש נותרו אלפיים רגלים.
אפשר לחלוק על התיאור, ואנשי מקצוע חלקו עליו. ההיסטוריון הנס דלבריק כתב על אחד התיאורים הקיצוניים של מקיאוולי שאין בו מילה אחת של אמת. אבל גם מי שדוחה את הדרמטיזציה יכול לבדוק את הכיוון של הרשימה. אף אחד מחמשת המנהגים אינו מקל על המזמין. כולם מקלים על הספק.
המדינות הבינו את זה, וניסו לתמחר אותו
וזה החלק שחסר בדרך כלל בסיפור הזה. המזמינים לא היו תמימים, והם בנו מכשירים.
הקודקס הצבאי של פירנצה מ-1337, כלומר כמעט מאתיים שנה לפני שמקיאוולי כתב, קשר את התמורה לתוצאה: כפל שכר לחודש שלם למי שניצח והחזיק את השדה מול מאתיים פרשי אויב לפחות. זה בונוס תוצאה, והוא בדיוק מה שחסר בחוזה הזמן.
אבל הקודקס עשה עוד דבר, מעניין יותר. הבונוס נשלל ממי שלא מסר את שבוייו לקומונה, והקומונה קנתה אותם ממנו בתעריף מפורסם: מאה ליטרות על רגלי, מאתיים על פרש או על אציל. כלומר השלטון הלאים את שוק הכופר. במקום להילחם במנהג של תפיסת שבויים והשבתם, שהוא מנהג שמייצר הכנסה פרטית מן המלחמה, הוא קנה את ההכנסה הזאת במחיר קבוע והפך אותה לערוץ שהוא שולט בו.
וכדי להשלים את ההיגיון: מקום שנכנס בכניעה מוסכמת לא הקנה בונוס ולא הקנה שלל. התמורה הוצמדה לקרב מוכרע, לא לשטח שהוחלף.
הקריאה של החיילים אחרי ניצחון הייתה "כפל שכר וחודש שלם". ושזה היה כסף שהם סמכו עליו אפשר לראות מכך שב-1362, כשנמנע מהם הבונוס, הקפיטנים הגרמנים התארגנו ועזבו את המערכה.
מכשירים אחרים היו מסוג אחר לגמרי: ונציה הצמידה לצבא נציבים אזרחיים שישבו בשדה וכתבו דוחות, ומדינות קשרו קפיטנים אליהן באזרחות, באדמות ובקצבות שהמשיכו להשתלם גם בימי שלום. כלומר ניסו להחליף את חוזה הזמן ביחס מתמשך.
והמקרה שבו התמריץ עבד הפוך
וכאן ראוי להציג גם את הצד השני, מפני שהוא מתועד לא פחות.
פרנצ'סקו בוסונה דה קרמניולה היה המצביא של ונציה, ומקיאוולי מאשים אותו בשמו בכך ש"התקרר במלחמה" ולא רצה לנצח, עד שונציה הוציאה אותו להורג ב-1432. אבל בתיעוד הוונציאני, כל סתיו מ-1426 עד 1432, הנציבים נדרשו בהוראת הסנאט לשכנע אותו לא לפזר את הכוח. הוא רצה להפסיק את העונה; ונציה רצתה להמשיך, והנימוק שלה היה תקציבי במפורש, כדי לקבל את הפרי הטוב ביותר מן הכסף שהוצא.
כלומר במקרה הזה, הצד שהיה לו אינטרס במלחמה ארוכה היה מי שכבר שילם מראש על העונה. זה לא מבטל את הכשל, אבל זה מראה לאיזה כיוון הוא נוטה כשהתשלום מוקדם ולא שוטף.
מה שנשאר מזה
שלוש מסקנות מעשיות עולות מן התיק הזה, וכולן מוכרות למי שמנסח חוזי שירות היום. תמורה לפי זמן מייצרת תמריץ להתמשכות. בונוס תוצאה מתקן אותו רק אם התוצאה ניתנת למדידה, ובפירנצה מדדו אותה בכמות הפרשים שמול מי שהחזיק את השדה. והערוץ שבו הספק מרוויח מחוץ לחוזה הוא הערוץ שצריך לתמחר, לא לאסור.
הניתוח של מקיאוולי עצמו מופיע במלואו ב"על אמנות המלחמה", שיצא בפירנצה ב-1521 והיה החיבור המדיני היחיד שלו שראה דפוס בחייו. הספר יצא כעת בעברית בגרסה דיגיטלית, אחרי שהתרגום העברי הקודם, מ-1964, אזל.