כמה מחזיר למשק שקל שמושקע בילדים עד גיל חמש, וכמה ישראל משקיעה בילדים עד גיל שלוש?

פורסם 18/11/2026

התשובה הקצרה לחלק הראשון של השאלה: 7.3 שקלים על כל שקל, או תשואה שנתית של 13.7%. התשובה לחלק השני: 2% מהתוצר לנפש לכל ילד, לעומת 57% בפינלנד. שני המספרים האלה אינם מאותו מחקר ואינם מודדים אותו דבר, אבל כשמניחים אותם זה ליד זה מתקבלת שאלה שכלכלן צריך לשאול.

מאין בא המספר 13.7%

המספר שייך לג'יימס הקמן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2000, ולשלושה שותפים: חורחה לואיס גרסיה, דאנקן ארמיני ליף ומריה חוסה פראדוס. הם בחנו שתי תוכניות שפעלו בצפון קרוליינה בשנות השבעים, ABC ו-CARE. ילדים ממשפחות מעוטות הכנסה הוגרלו לשתי קבוצות. קבוצה אחת קיבלה מסגרת חינוכית אינטנסיבית מגיל שמונה שבועות עד גיל חמש, והאחרת לא. מאחר שההגרלה היא שקבעה מי יקבל את התוכנית, ולא ההורים, אפשר לייחס את ההבדלים לתוכנית עצמה ולא לסוג המשפחות שבחרו בה. החוקרים עקבו אחרי המשתתפים עד אמצע שנות השלושים לחייהם.

ההבדלים נמצאו בכמה תחומים בבת אחת: בריאות, השכלה, הכנסה מעבודה, מעורבות בפשיעה, וגם הכנסתן של האימהות, שיכלו לעבוד בזמן שהילדים היו במסגרת. כשתרגמו את כל אלה לכסף והשוו לעלות התוכנית, התקבל שיעור תשואה פנימי של 13.7% לשנה ויחס תועלת לעלות של 7.3.

לשם השוואה, זו תשואה גבוהה מן התשואה הריאלית הממוצעת של שוק המניות האמריקאי לאורך המאה העשרים. ולכן המספר הזה מצוטט מאז שוב ושוב בדיונים על תקציב לגיל הרך.

זו אינה התוכנית היחידה שנבדקה כך. בתוכנית פרי, שפעלה במישיגן בשנות השישים עם ילדים בני שלוש וארבע, אמדו הקמן ושותפיו תשואה שנתית של 7% עד 10%. מעבודות כאלה גזר הקמן את הטענה שמזוהה איתו: ככל שההשקעה בילד מוקדמת יותר, התשואה עליה גבוהה יותר. בשני המקרים האלה, התוכנית שהתחילה בגיל שמונה שבועות החזירה יותר מזו שהתחילה בגיל שלוש.

מה המספר אינו אומר

שלוש הסתייגויות, שהחוקרים עצמם אינם מסתירים. הראשונה: התוכנית כוונה למשפחות במצוקה, והתשואה נמדדה אצלן. אין ללמוד ממנה מה תהיה התשואה אצל ילד ממשפחה מבוססת. השנייה: זו הייתה תוכנית איכותית ויקרה, ולא כל מעון הוא ABC. השלישית: חלק מן התועלות הן תחזית. החוקרים שילבו את נתוני הניסוי עם נתונים אחרים כדי לאמוד מה יקרה למשתתפים בהמשך חייהם, ולכל תחזית כזאת יש טווח טעות.

המסקנה הזהירה היא אפוא שהשקעה מוקדמת ואיכותית בילדים שזקוקים לה מחזירה את עצמה כמה מונים. לא שכל שקל שמוציאים על כל מעון מחזיר שבעה.

ומה קורה בישראל

בישראל שולחים פעוטות למסגרות יותר מכמעט בכל מדינה מפותחת. לפי דוח של מרכז אדוה ממרץ 2026, 58% מהפעוטות בישראל נמצאים במעון, לעומת 36% בממוצע במדינות ה-OECD. כ-216 אלף פעוטות שהו בשנת הלימודים 2024/25 במעונות בעלי רישיון או בתהליך רישוי.

ומי משלם? בעיקר ההורים. לפי אותו דוח, ההוצאה הממשלתית לילד בגיל הרך בישראל היא 2% מהתוצר לנפש (נתוני 2022), לעומת 57% בפינלנד. חלקה של הממשלה בכלל ההוצאה על הגיל הרך הוא 28% בישראל ו-87% בנורווגיה. מרכז טאוב מצא ב-2021 תמונה דומה ממדד אחר: ההשקעה בילדים עד גיל שנתיים עמדה על כ-400 דולר לילד בשנה, מעט יותר מעשירית מהממוצע ב-OECD, ויחס אנשי הצוות לילדים היה הגרוע מבין המדינות שנבדקו.

כלומר, ישראל נמצאת בראש הטבלה בשיעור הילדים שבמסגרות, ובתחתיתה בכסף הציבורי לכל ילד. התשואה שהקמן מדד הייתה תלויה באיכות. מה התשואה של מסגרת צפופה עם צוות מתחלף, את זה המחקר שלו אינו אומר, וזו בדיוק השאלה שנשארת פתוחה.

מה כתבה על זה מונטסורי ב-1949

עשרות שנים לפני הקמן טענה מחנכת אחת שהשנים המכריעות הן השנים שלפני בית הספר, ושם צריך להיות עיקר המאמץ. בספרה "המוח הסופג", שיצא עכשיו לראשונה בעברית, מריה מונטסורי מנסחת את זה כמעט בלשון של חיסכון: "החינוך כולו מוסט מטה, לכיוון הלידה, מגיל שמונה לגיל ארבע. כך נחסכות שנים רבות".

אבל בשאלת העלות היא אומרת דבר שכלכלן של ימינו לא היה מצפה לו. "מה שנחוץ לילד הוא חופש ולא עושר", היא כותבת, ובמקום אחר: "כל מה שנחוץ הוא מבוגרים פשוטים ובעלי רצון טוב". היא מספרת שבגן הראשון שלה לא עבדה מורה מוסמכת אלא בתו של שוער הבניין, ושהתוצאות היו טובות דווקא משום כך.

אין כאן סתירה להקמן, אבל יש כאן הערה שכדאי לזכור כשמתווכחים על תקציב. הקמן מדד כמה מחזיר הכסף. מונטסורי שאלה מה הכסף אמור לקנות. לפי מה שכתבה, הוא אמור לקנות מבוגר שמכין לילדים סביבה, נמצא איתם שעות ארוכות ויודע מתי לא להתערב. זה בדיוק הסעיף שהולך ומתייקר בכל כלכלה מפותחת, מסיבות שהסברנו בפוסט על מחלת העלויות של באומול.

שתף: