משבר הדיור הציבורי בישראל: היבטים חברתיים וכלכליים

דיור ציבורי כזכות בסיסית במדינת ישראל

הדיור הציבורי בישראל נתפס כאחד מאמצעי הרווחה המרכזיים להגנה על אוכלוסיות חלשות שאין ביכולתן להשתלב בשוק החופשי. הוא נועד לספק מגורים בטוחים, ראויים ובמחיר מסובסד עבור מי שאינו מסוגל לעמוד בעלויות הדיור הרגילות. התנאים לקבלת דיור ציבורי מחמירים, וכוללים בדיקות זכאות מדוקדקות המתבצעות על ידי משרדי ממשלה, ובהם משרד הבינוי והשיכון, משרד העלייה והקליטה, ומשרד הרווחה. נוסף לכך, נדרשת בדיקת רקע על ידי גוף חיצוני. הקריטריונים לזכאות כוללים הכנסה נמוכה, היעדר בעלות על נכס, מצב משפחתי, מספר ילדים, מצב בריאותי ועוד.

למרות התהליך הקפדני לפני הכניסה לדירה, לאחר קבלתה אין מעקב שוטף אחר מצבם הכלכלי של הדיירים, למעט מקרים שבהם מבקשים לרכוש את הדירה או לקבל הנחה נוספת. מצב זה יוצר עיוותים בזכאות, כאשר דיירים שחל שיפור במצבם הכלכלי ממשיכים להחזיק בדירות ציבוריות על חשבון זכאים חדשים.

שורשיו ההיסטוריים של הדיור הציבורי

הדיור הציבורי בישראל התהווה בשנות החמישים עם גלי העלייה ההמוניים. המדינה, שביקשה לשכן מאות אלפי עולים חדשים, הקימה את חברת "עמידר" לטיפול בדיור ציבורי. אולם החברה לא עמדה באתגר, ותפקידה הצטמצם עם השנים לתחזוקת דירות קיימות. לאורך השנים הפך הדיור הציבורי מכלי קליטה לעולים לפתרון מגורים קבוע לאוכלוסיות מוחלשות, ובעיקר לקשישים ולנתמכי סעד.

עם העלייה בהשפעת המדיניות הניאו־ליברלית בשנות התשעים, חלה ירידה דרמטית בהשקעה הממשלתית בדיור ציבורי. המדינה הפסיקה כמעט לחלוטין את בניית הדירות החדשות, ובמקביל חוקקה את חוק זכויות הרכישה שאפשר לדיירים לרכוש את דירותיהם במחיר נמוך. אולם כספי המכירה לא שימשו בפועל לרכישת דירות חדשות בהיקף מספק, מה שגרם לצמצום ניכר במלאי הדירות הציבוריות לאורך השנים.

מגמות בצמצום היצע הדירות הציבוריות

נתוני מבקר המדינה לשנת 2024 מצביעים על תהליך מתמשך של צמצום מלאי הדירות הציבוריות בישראל. בעוד שבשנת 1999 היו בישראל כ־90,000 דירות ציבוריות, עד מאי 2023 מספרן ירד לכ־48,000 בלבד. שיעור הדירות הציבוריות מכלל שוק הדירות ירד מ־23 אחוזים בשנת 1970 לכ־2.5 אחוזים בלבד ב־2018, מה שמציב את ישראל בתחתית דירוג מדינות ה־OECD בתחום זה.

המדינה אמנם מכרה דירות רבות במסגרת חוק הרכישה – בין השנים 1999 ל־2012 נמכרו כ־30,000 דירות – אך רכשו רק רבע מכך בתקופה המקבילה. כל חמש דירות שנמכרו אפשרו מימון של רכישת דירה ציבורית אחת בלבד. כך נוצר מצב שבו ההיצע הולך ופוחת, ואילו הביקוש רק הולך וגדל.

ההשלכות של מחסור בדיור ציבורי

הירידה בהיצע הדירות הציבוריות מובילה להתארכות משך ההמתנה של זכאים, שפעמים רבות נאלצים להמתין למעלה משלוש שנים עד שיקבלו דירה. בשנת 2016 זמן ההמתנה הממוצע היה 25 חודשים, ובשנת 2023 כבר עמד על 35 חודשים. בינתיים, המדינה משתתפת בשכר דירה עבורם, אך מדובר בפתרון יקר, זמני וחסר יציבות, במיוחד על רקע יוקר המחיה והעלייה המתמדת במחירי שוק השכירות בישראל.

יתרה מכך, הדירות הקיימות רבות מהן אינן ראויות למגורים, מוזנחות או אינן תואמות את צורכי המשפחות מבחינת גודל או מיקום. כך נוצרים ריכוזים של עוני בערים פריפריאליות, תוך בידול חברתי ואתני, ובמקרים רבים היווצרות של גטאות עירוניים.

ההיבטים הבריאותיים, הנפשיים והחינוכיים

תנאי מגורים ירודים משפיעים ישירות על בריאותם הפיזית והנפשית של הדיירים. חשיפה לעובש, אזבסט, עופרת ומזהמים נוספים, כמו גם צפיפות, תשתיות לקויות וחוסר יציבות, מביאים לעלייה בתחלואה, לחצים נפשיים, ובעיות בתפקוד יום־יומי. ילדים הגדלים בתנאים אלה סובלים גם מקשיים חינוכיים וחברתיים, לעיתים בלתי הפיכים.

באופן מצטבר, מצב זה פוגע באפשרות של משפחות לצאת ממעגל העוני, ומנציח את המצב הקיים. הפערים מתרחבים, ונוצרת אוכלוסייה מוחלשת שאינה מצליחה להתרומם כלכלית או חברתית.

המדיניות הממשלתית וקשייה

המדינה לא גיבשה מדיניות סדורה בתחום הדיור הציבורי. אין תוכנית אסטרטגית רב־שנתית, אין חקיקה מגדירה, והסדרת התחום נשענת על חוזים פנימיים והנחיות כלליות. בנוסף, אין אחידות בקריטריונים בין המשרדים השונים, ונעדר מנגנון המבטיח תחזוקה, נגישות והתאמה של הדירות לצורכי האוכלוסייה.

ההתמודדות עם יוקר המחיה נעשית באמצעים שאינם אפקטיביים. הסובסידיות לשכר דירה אינן מספיקות לשוק החופשי המתייקר בהתמדה, ומותירות את הזכאים להתמודד עם שוק לא מפוקח שבו שכר הדירה גבוה בהרבה מהסיוע שניתן. הדיירים הממתינים נאלצים להוציא סכומים גבוהים מדי חודש, מה שמגביר את מצוקתם.

השפעות מלחמת חרבות ברזל

אירועי 7 באוקטובר 2023 והמלחמה שפרצה בעקבותיהם העמיקו את המשבר. מעל 100,000 אזרחים נעקרו מבתיהם, ורבים מהם נזקקו לדיור זמני. משרד השיכון מצא את עצמו נדרש להתמודד עם עלויות אדירות תוך מחסור במשאבים. תקציב הביטחון תפח ל־136 מיליארד ש"ח, על חשבון תקציבים אזרחיים. תקציב השיכון הצטמצם, ומיזמים חדשים נעצרו.

המלחמה גרמה גם לעלייה ביוקר המחיה – מחירי הדירות עלו בשיעור של 12 אחוזים בשנה, מע"מ ומסים אחרים הוגדלו, ומחירי מוצרים התייקרו. במצב זה, הזכאים לדיור ציבורי עומדים מול שוקת שבורה: מצד אחד הם אינם מקבלים פתרון מגורים, ומצד שני אינם יכולים לעמוד ביוקר השכירות הפרטית.

פעולות לתיקון ושיקום

על אף הקשיים, בוצעו פעולות תיקון מסוימות: שיפוץ מעל 100 דירות ציבוריות בצפון הארץ שניזוקו במהלך הלחימה, ביטול שכר דירה למפונים, ורכישת דירות חדשות ביישובים בהם לא היה דיור ציבורי קודם לכן. עם זאת, הצעדים חלקיים בלבד, והמערכת כולה עדיין רחוקה מפתרון מערכתי.

סיכום והמלצות לעתיד

הדיור הציבורי בישראל נמצא בנקודת שפל היסטורית. מלאי הדירות מידלדל, יוקר המחיה גובר, וזכאים רבים נאלצים להמתין שנים ללא פתרון. כדי להתמודד עם המשבר נדרשת תוכנית לאומית כוללת, הכוללת:

• הגדרה ברורה לזכאות

• השקעה מחודשת בבניית דיור ציבורי

• התאמה של דירות לצרכים

• קביעת יעדים שנתיים ותכנון תקציבי רב־שנתי

רק באמצעות מדיניות סדורה, רגולציה אפקטיבית והקצאת משאבים מתאימה ניתן יהיה לצמצם את הפער בין היצע וביקוש, לקצר את זמני ההמתנה, ולממש את הזכות לדיור לכל אזרח במדינת ישראל.

מקור

Magar, A. (2025). The Crisis of Public Housing in Israel: Social and Economic Aspects. Culture. Society. Economy. Politics, 5(1), 38-47.‏